מה האלבום ששינה את הדרך שבה אתה מקשיב למוזיקה?

זאת שאלה מפחידה.
זאת שאלה קשה לא רק בגלל ההסבר – מדוע דווקא אלבום זה ולא אחר נבחר כתשובה לשאלה הזו – אלא מפני שהיא דורשת תהליך קשה של הליכה לאחור, של פרימת סיבים שהפכו כבר מזמן לחבלים וחקירת מקורותיהם. היא דורשת לעצור לרגע, להשהות את האצבע מעל כפתור ה-"Download" אל האלבום הבא, ולשאול את עצמי: איך אני שומע היום מוזיקה?

התשובה המורכבת לשאלה הזו, נניח שהצלחתי לענות עליה, היא רק ההתחלה. עכשיו עליי לפרק את הרגלי ההאזנה שלי ואת הדרך בה אני חושב על מוזיקה, קולט מוזיקה, מתרגש ממוזיקה ומסנן מוזיקה, ולבדוק את מקורותיה. למה אני מכור לצליל בס מסוים אבל מתחלחל מסינתים מהאייטיז? למה אעדיף כמעט תמיד הקלטה מלוכלכת ועקומה על פני נקיון אולפני מצוחצח סטייל פיטר גבריאל או דייר סטרייטס?

זו שאלה שהתשובה עליה תצריך ממני חפירה נפשית עמוקה שכספי לא יכול להרשות לי כרגע. פסיכולוג זה יקר מדי, ובינינו, מי צריך פסיכולוג כשיש מוזיקה לדבר איתה?

הרבה אלבומים עלו לראשי כשניסיתי לענות על השאלה בראשי. "הקלטות אחרונות" של ענבל פרלמוטר, "Kid A" של רדיוהד, אביתר בנאי הראשון, "The mess we made" של מאט אליוט. כל אלה פרצו דרכים חדשות בראשי, הראו לי שוב ושוב, בכל גילוי חדש, שמוזיקה לא חייבת להישמע כמו המוזיקה ששמעתי עד לאותו רגע. כל גילוי מרעיש ופורץ דרך כזה פתח צוהר, שהתרחב למנהרת ענק, לסגנונות, אפשרויות וסוגים חדשים (עבורי) של אסתטיקה, של אמ(נו)ת. את כל אלה אני יודע להסביר. להצביע בדיוק על אבן הדרך שבה התרחש המפנה, לנמק, לתת דוגמאות.

אבל האלבום שזמזם לו בשולי הגולגולת שלי בזמן כל ההתחבטויות הוא זה שנבחר לבסוף, ודווקא מפני שהוא הכי קשה להסבר. הוא לא הכניס לחיי אסתטיקה חדשה כמו הלו-פיי של פרלמוטר או האלקטרוניקה של רדיוהד, והוא לאו דווקא הראה לי שאפשר להיות עירום יותר מעירום, כמו בנאי או אליוט. אולי ""Is this desire? של PJ Harvey שינה את הדרך בה אני שומע מוזיקה כי הוא הבהיר לי סופית שאין גבולות ליופי. אולי כי התשובה לשאלה שבכותרת האלבום הזה, אחרי בערך שבעת אלפים האזנות דרוכות לו, היא: כן.

לכאורה, לצד האלבומים שהוזכרו כאן כעת, ITD (בקיצור) הוא ממש מאופק. אסופה של שירים מצוינים מאת הזמרת הכי קונסיסטנטית (מבחינת איכות) של שני העשורים האחרונים, אסופה שחורגת מעט מבחינה סגנונית ממה שהארווי עשתה עד אז. ואולי לא יותר מזה.

אבל עבורי, נער בן 16 בעת יציאת הדיסק, הדרך הכי טובה להסביר את המפגש וההשפעה של האלבום הזה עליי תהיה במטאפורה: זה כאילו עד אז התמזמזתי בצורה מגושמת עם בנות 15, נוגע להן בציצי בלי שהן או אני נבין עד הסוף מה כל התחושות האלה אומרות, ואז הגיעה אישה אמיתית, בוגרת ומלאת תשוקה, תעוזה וניסיון, הפשיטה אותי לגמרי, טלטלה אותי, והראתה לי את כל מה שאפשר לעשות עם הגוף.
אבל מוזיקלית.

הארווי תמיד חשפה הכל. לא בצורה הווידויית שמאפיינת קו אחר של יוצרות מעולות, ממיטשל דרך איימוס ועד כל בחורה עם פסנתר בימינו, אלא בצורה של עירום אחר. גם כשהיא התחפשה, כמו בשיר הפותח "Angelene", לדמות אחרת, היא עדיין עשתה זאת כשהייתה עירומה לגמרי. באלבומים הראשונים שלה, ההפקה כל כך רזה שאפשר לשמוע את העצמות דוקרות דרך העור. אבל ב-ITD הארווי מעיזה להישאר עירומה גם כשהיא לא צועקת ובועטת, אלא מתעטפת בצלילים אחרים, נחשפת במלוא השבירות שלה. לפעמים זה פסנתר איטי, לפעמים לופ תופים ששובר את כל מה שהכרנו ממנה עד אז, בשירים רדופים על אישה שאבדה, על קנאה וסגידה. זה אלבום על נשים. הכרתי מישהי שהייתה בטוחה שזה אלבום על זונות. זה אלבום בו הארווי נוגעת, טקסטואלית, בפינות נפש שכולנו מפחדים מהן, ועושה זאת בעודה עירומה ושבירה מול המיקרופון בלי להישמע חלשה ומסכנה. היא יוצאת מהאלבום הזה שלמה יותר, לא חבולה והרוגה.

זה אלבום עצוב, מפחיד, מרגש, חשוף, מסוכן, ממכר, מענג. זוהי תשוקה. כל הצדדים של התשוקה, גם האובססיביים והחשוכים, גם התשוקה למגע, גם התשוקה לכאב, גם הדרך הארוכה לתשוקה וממנה.

אני יודע שגם היום, בכל האזנה לו הגוף שלי נדרך, נטען במתח חשמלי, הנפש מתכווצת כמו שריר בחשש ובציפייה, וכל הנוזלים בגוף זורמים מהר יותר. כמו הרגע שלפני סקס. כמו הרגע שלפני מכות. כמו הרגע שלפני בכי.

השאלה של אורן הייתה "מה האלבום ששינה את הדרך בה אתה מאזין למוזיקה?". למרבה המזל, השאלה הזו לא מחייבת אותי להסביר למה. ככל שאני כותב, מאזין וחושב יותר על האלבום הזה, אני מבין שאין לי את התשובות. אני לא יודע להסביר למה האלבום הזה שינה רדיקלית את האופן שבו אני שומע מוזיקה, למה באלבום הזה שמעתי כל צליל וצליל בצורה חדה יותר, הייתי מודע לכל פעימה, צביטה ופריטה. אני רק יודע שאחריו ולפניו לא הייתי אותו המאזין. כמו נער שלמד פתאום משהו שהיה אמור ללמוד רק שנים מאוחר יותר. אבל אם מישהו יחפש את הסיבה לכך שאני סוגד לפי-ג'יי הארווי ומוכן לנשק את האדמה עליה היא דורכת – התשובה לכך נמצאת, אם לא מצאתם אותה עד כה בשאר אלבומיה, באלבום האחד הזה.

נכתב בהזמנת אורן ראב מהבלוג The gospel according to whom | הפרסום המקורי

Electric light

השאר תגובה